יום חמישי, 20 באפריל 2017

פוסט אורח של להקת פוטומט

המוסיקה של פוטומט משלבת היפ-הופ, Fאנק, Pאנק, רוקנרול ודיסקו, הפקה אלקטרונית עכשווית, מכשירי רטרו אנלוגיים, סימפולים ישנים וכלי נגינה חיים ורועשים.
פוטומט נקראת על שם התמונות הקצרות והלא-תמיד-מחמיאות שהם מצלמים בשירים שלהם, שירים שמספרים סיפורים עירוניים ורגעים פרטיים של צעירים מאוהבים, מאוכזבים, אופוריים, שיכורים, חרמנים ומשועממים.

השנה יצא אלבומה הראשון של פוטומט שנעשה כולו בהפקה עצמאית של הלהקה ומשולבים בו הקלטות ביתיות, קטעים בלייב וסמפולים ארכיונים. לאלבום קראה הלהקה אקסטרה צ'יז והוציאה מהדורה מוגבלת של האלבום בתוך קרטון פיצה לאות ההזדהות העמוקה של פוטומט עם קיטש בכלל ופופ ישראלי בפרט.
הלהקה תשיק את אלבומה הראשון בשבת, 22.4, בלבונטין 7, תל אביב והסכימה לשתף עם הבלוג את ההשפעות שהביאו אותה עד הלום:


אחד הניסיונות היחידים לעשות פופ אלטרנטיבי ישראלי, ואחד הניסיונות היחידים שהצליחו. אפשר עדיין לשמוע את ההיקסמות של תמיר אלברט ואמיר צורף מהאלקטרוניקה של התקופה, ומהדברים שפתאום מותר להגיד (והיום כבר אסור שוב). ג'ינג'יות הן הפנטזיה הישראלית.



כשהשיר הזה היכה, ממזרח לונדון עד המסיבות של סוליקו בתל אביב, היה ברור שההיפ הופ של הניינטיז נגמר סופית. האופנה, הסאונד, הכניסה של מוזיקת מועדונים לא-מערבית, הפוליטיקה (הפשטנית יש לומר, אבל עדיין) כולם בישרו על אטיטוד חדש.



כנראה הבס ליין הכי מגניב ומיוחד אי פעם שבישר את החזרה של הסאונד האלקטרוני להיפ הופ, בשילוב עם שני הפאנקיסטיים הכי בלתי אפשריים של הראפ.



האלבום Dubnobasswithmyheadman של Underworld היה יצירת מופת דיסוטופית מדירת שינה שהרימה זרקור ענק ובוהק על כל הצדדים האפלים של תור הזהב האלקטרוני ותרבות הרייב של הניינטיז. אבל דווקא השיר הזה שיצא אחריו הצליח לתמצת את הקונפליקט הכל כך חזק בין האופורי לאפל, בצורה מדוייקת מאי פעם.



פאלפ היו עוף מוזר בבריט פופ. מבוגרים יותר, בוגרים יותר, מרוחקים, מתוחכמים ומעדיפים דיסקו על פני רוקנרול. בזמן שאואזיס ובלר רבו מי יעשה מחווה יותר משעממת לבריטיש אינווייז'ן של שנות השישים, פאלפ החליטו ללכת עוד אחורה עד לשנות הארבעים, ועשו קליפ שאנחנו צופים בו הזה כל צילומים לקליפ חדש שאנחנו עושים.



כינורות מסונתזים זולים להחריד, מקצב טו סטפ שמעולם לא תפס בשום מקום חוץ מבריטניה, והקול של מייק סקינר - ספק ראפ, ספק שירה, עייף ונבואי, גמלוני ומפוכח, מגדיר מחדש את הארסיות והערסיות הבריטית.



"גם אם יכאב לי אני לא אצרח" היא כנראה השורה הסקסית ביותר שנכתבה אי פעם בעברית, או בכלל.



שיר שהוא ז'אנר בפני עצמו. BPM מוזר שאי אפשר לתקלט, מינימליזם קיצוני, ופלואו רצחני של האחת והיחידה. שיר כל כך מהודק, שהוא כבר מרגיש קדוש.



לפני שביונסה סימפלה אותם, ולפני שהם הוציאו להיטי ענק עם ג'סטין ביבר, מייג'ור לייזר היו הדבר הכי מוזר, צבעוני, קינקי, שבור אבל עדיין רקיד למרות הכל. השיר הזה הוא מופת של מוזרות בעולם שרק הולך ונעשה שמרן יותר מיום ליום.



תהומות של עצב #1



תהומות של עצב #2



כשהשיר הזה יצא אובמה רק התחיל את כהונתו השניה, טראמפ היה מנחה ריאליטי, וקנדריק היה עדיין בחור חמוד עם פלואו קולי וטעם מעולה במוזיקה. אבל הזמנים השתנו וקנדריק הפך מליצן לנביא, ממגניב לזועם. מפתה לשים שיר מאוחר ופוליטי יותר שלו, אבל טוב להיזכר איך הוא תמיד פנה קודם כל פנימה, לאנשים שלו, לעצמו, ולא האשים את העולם בצרותיו - "אני חוטא, שכנראה יחטוא שוב".

אחד של פוטומט:



אין תגובות:

פרסום תגובה

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...