היא הנכדה של יורם טהרלב ונורית זרחי, עזבה את הבית בגיל 14 כדי לנגן ברחבי העולם. בשנים האחרונות היא מופיעה עם היוקלילי שלה וזוכה להצלחה אדירה באירופה (בעיקר בהולנד) בקרוב מוציאה אלבום סולו שלישי, ראשון בעברית. הנה מה שהיא אוהבת לשמוע
 |
| קמה ורדי. צילום: גוני ריסקין |
דיסני
המוזיקה הראשונה
שאני זוכרת בחיי היא מסרטי דיסני. בביתי לא היו ערוצי טלוויזיה, אלו הגיעו ליישוב
המבודד רק שנים אחר כך, ומבחינתי דיסני היה תרבות העולם הגדול כולו, ובתוכו כל
הזוהר של חיים רחוקים ובלתי מושגים. וכך נשארו השירים האלו בראשי גם עשרים שנה אחר
כך, והאידאל של תזמורות גדולות ופועמות וטקסטים רגישים ומצחיקים לילדים נחתם אצלי
בלב.
***
תום ווייטס
בחור אחד הושיב
אותי פעם לשמוע את הזמר האהוב עליו. אני לא סבלתי את זה וזה היה תום ווייטס. הבחור
אמר לי לחכות שאגדל מעט, אבל אני הייתי בת 19 וידעתי הכל, אז אמרתי לו שמה שלא
אוהבים מהרגע הראשון לא אוהבים אף פעם.
הפעם הבאה
ששמעתי את תום ווייטס היתה בגיל 21, במקרה; אף אחד לא הושיב אותי להקשיב ואני לא
ידעתי מה אני שומעת. השיר היה "Please Call Me, Baby", בגרסת הEarly Years,
וכבר באותו רגע ידעתי שהמוזיקה הזו לא תצא לי מהלב בקלות, ובאמת היא לא יצאה
מעולם. תום ווייטס לימד אותי יותר מכל אמן אחר איך לאהוב כיעור, ופשטות, ועוקם;
איך לאהוב כל דבר שיש בו אמת.
***
סיד בארט
גם את סיד בארט
הכיר לי בחור. בהתחלה אהבתי אותו כי רציתי לאהוב אותו, ואחר כך לא יכלתי לחיות
בלעדיו. הייתי תופסת טרמפים עם הMadcap Laughs באוזניות, ושותה את
השגעון שלו כאילו היה שלי. הקשבתי לשלושת האלבומים שלו במשך שנתיים כאילו הם היו
המוזיקה היחידה בעולם, ואז עזבתי את זה. אני לא מקשיבה לו כמעט אף פעם בעשר השנים
שעברו מאז, אבל מודעת היטב להשפעה של השנים האלו על הטעם שלי במוזיקה, ובחיים
בכלל.
***
בוב דילן
קשה לי להזכר
ברגע בו דילן נכנס לחיי. אבל אני זוכרת את קצב המילים, את המשפטים המתגלגלים בשפה
זרה, ואני בת עשר ויודעת שזה- זה הדבר האמיתי- אבל לא יכולה להכנס.
ואז, בגיל חמש
עשרה, אחרי שעזבתי את הבית ונאלצתי ללמוד אנגלית ולו רק בשביל להבין את הנערה
האנגלייה המשונה שנכנסה לחיי, אז סוף סוף הבנתי גם את דילן.
היא היתה שרה את
Shelter
From the Storm במבטא אנגלוסקסי כבד, בזיופים, ובחוש קצב שבור, ואני ישבתי מולה
עם אנגלית של ילדה אנלפביתית, אבל הבנתי, ודילן הצטרף סוף סוף לחיי.
***
הפואוגס
את הפואוגס
הכרתי בלונדון. הייתי בת 18, והלכתי להופעת בית של להקת פאנק אירית שנשמעה כמו שום
דבר ששמעתי לפני. אחרי ההופעה ניגשתי אליהם בשביל להבין מה זה היה, והם הכירו לי
את הפואוגס, שהיו ההשפעה הכי רצינית עליהם.
מעולם לא אהבתי
פאנק לפני זה, אבל משהו בשילוב של חלילים ואקורדיונים עם הקצב המוטרף, בשיין
מקגאלן חסר השיניים שפשוט שר, כמו שהיו שרים פעם, בלי חוכמות, בטקסטים הישירים
והפרועים, קנה אותי, והפואוגס נמצאים מאז בפלייליסט הקבוע שלי- אותם אני שמה כשאני
צריכה לשמוח, ולרקוד ולהתפרע, אבל עדיין לקבל עקיצה של עצב.
קמה ורדי משיקה
אלבום ב 10.9 באזור ומארחת את רם אוריון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה