פוסט אורח של נעה סגל

לאחר יותר מעשור שתרמה נעה סגל את מקצב התופים שלה למגוון רחב מאוד של הרכבים (וביניהם: נוריה, אף על פי כן, טרנטינה, מארש דונדורמה, פוטומט, צד ג', לוטה, התהפכו היוצרות, אנטישפע ויס מא'ם), עוברת נעה סגל לקדמת הבמה עם אלבום בכורה מרגש שעתיד לצאת בקרוב בהפקתו המוזיקלית של יהוא ירון

נעה סגל. צילום: דין אהרוני

טעימה ראשונה מתוכו- "הכל במקומו", שוחררה ממש לאחרונה ומעניקה לנו הצצה לכשרון הייחודי של נעה לתמצת בפשטות יפייפיה סיטואציות וחוויות אישיות.

תהליך העבודה על אלבום הבכורה החל לפני כשלוש שנים כשלחנים החלו לחבור לטקסטים שנכתבו בעקבות שינויים ומגמות בחייה של סגל, התאגדו יחד והעירו את הרצון להביא אותם לאוזניים חדשות.

הינה כמה מההשפעות המוזיקליות שבנו את כל הקסם הזה:

David Bowie - absolute beginners

דייויד בואי היה אחד מאהבותי הראשונות. אני זוכרת שבגיל 8 נתקלתי בוידאו שלו שהיה שייך לאבא של אחד החברים שלי. נדלקתי מיד, ובעיקר כי הוא היה ממש חתיך בעיני. חזרתי הביתה וביקשתי ממהורים שלי לקנות לי את אותה קלטת. עד היום אני גאה באבחנה הדקה והנכונה שלי כילדה. השיר הזה אמנם לא היה חלק מאותה הופעה, אבל הוא אחד השירים האהובים עליי של בואי, ואני מחוברת אליו עכשיו במיוחד, כשאני מתחילה סוג של דרך חדשה כמוזיקאית. יש בזה חשש, הרפתקנות, ובעיקר התרגשות.

Loenard Cohen - Take this longing

עוד אהבה גדולה שלי (ושל רבים רבים) שעזבה את העולם השנה. את לאונרד כהן הכרתי מההורים שלי, והפסקול שלו ליווה המון תקופות ורגעים בחיי. בעיקר רגעים אינטימיים, הרבה רגעים בודדים. בזכות האינטימיות שעוברת בשירים שלו הרגשתי שאני לא לבד, אני עם לאונרד כהן, וזה אחד המקומות הכי נעימים וחמים שאפשר להיות בהם. Take This Longing ועוד כמה שירים של כהן יצרו (או התחברו) אצלי למין תחושה ראשונית וערטיאלית של מה זו אהבה, איך אני רוצה לאהוב, איך אני רוצה להיאהב.

הכבש הששה עשר - איך שיר נולד      

אחד האלבומים ששמעתי הכי הרבה בחיים אני חושבת, גם כילדה כשזה היה עוד בתקליט, וגם מאוחר יותר, כשחזרתי להקשיב לשירים ונדהמתי לגלות כמה אני זוכרת. כל הטקסטים והמנגינות טבועים אצלי עמוק בלב, והענקים שיצרו את האלבום המעולה הזה ממשיכים להוות השראה בשבילי עד היום. איך שיר נולד? זה מתחיל (בין השאר) בלהקשיב לשירים מעולים כאלה בילדות.

pearl jam - daughter

כטינאייג'רית הקשבתי להמון גראנג' ופרל ג'אם היו מהלהקות האהובות עליי. הטקסטים, המלודיות, הקול של אדי וודר והרוקנרול בנגינה העיפו אותי. אלה שירים שהתחברתי אליהם בגיל ההתבגרות ולהרבה מהם אני מתחברת היום מזווית קצת אחרת, ומוצאת בהם עדיין המון עומק. חוץ מזה, אני חושבת שהסגנון שהנגינה שלי הכי מושפעת ממנו הוא הגראנג', ניגנתי עם השירים האלה כל כך הרבה. איזה כיף זה היה.

bjork - joga

כשגיליתי את ביורק (בזכות אחי) היא פתחה בפניי עולם חדש של מוזיקה וסאונד. ביורק הייתה בשבילי מהות החדשנות. אמנית מדהימה שמונעת מסקרנות אמנותית אמיתית, ושלא מפסיקה לחפש, להתפתח ולחדש. מעבר לזה, השירים שלה וההגשה שלה פשוט מעולים. יוגה הוא אחד משירי האהבה היפים, שמתאר את הקסם האוקסימורוני בהתאהבות - תחושת הביטחון והאינטימיות לצד 'מצב החירום' - העוררות, ההתרגשות והפחד לאבד.

billie holiday - don't explain

כמה כאב חוותה האישה הזו בחייה, ואיך היא יודעת להעביר אותו בשירים ובשירה שלה. השיר הזה הוא שיר קשה, על אישה שנבגדת ועדיין רק רוצה את הקירבה של הגבר האהוב שלה. נקודת המבט שלי על דמות הדוברת מהשיר משתנה כל הזמן. היא עלובה? היא חזקה? היא מוותרת על עצמה? היא נאמנה לעצמה כל כך שלא מתחשבת במה יגידו? מה האהבה הזו נותנת לה? נקודת המבט שלי על הזמרת נשארת קבועה - אמנית שיודעת לחשוף את הכאב שלה בצורה כל כך כנה היא אמנית אדירה, היא אישה אדירה.

טיפקס - אל תשכחי לזכור אותי

אלבום גדול, שיר גדול, להקה גדולה. השיר הזה, ובכלל הכתיבה של קובי אוז בשילוב העיבודים וההפקה המוזיקלית היא קיבוץ גלויות במובן הכי טוב שיש. הרגישות של אוז לשפה והשימוש המדויק שלו בניואנסים ובמשלבים שונים מבריק. יחד עם השנינות, ההומור והקריצה, השירים עדיין מרגשים ונוגעים, ומדויקים כל כך.

המכשפות - עד העונג הבא

חלוצות ואמיצות. המכשפות היוו השראה ללהקה הראשונה שניגנתי בה בגיל 16, טריו רוקנרול נשי (נערתי יותר נכון). מהמכשפות למדנו להיות חיות חושך, מפלצות רטובות, שדוני לילה וגם פיות טובות, ובקיצור מה שבא לנו. בלי להתנצל, בלי להגדיר, בלי לדפוק חשבון.

taksim trio - gozum

הרכב טורקי שחבר הכיר לי. המוזיקה שלהם הקסימה אותי לגמרי. כשהקשבתי להם בפעם הראשונה הרגשתי שוב את אותה תחושה של גילוי ושל קסם שהייתי מרגישה לעתים קרובות כנערה בהאזנה למוזיקה חדשה, ולעתים הרבה יותר נדירות כאישה בוגרת. איזו רגישות, איזה דיוק, איזה יופי. בלי טקסט הם יוצרים עולם שלם, סיפורים שלמים, אגדות.