אמנים מראיינים אמנים - גדי פינגולד מראיין את ישי ריבו

שלום ישי, קוראים לבלוג מה אתה שומע? ולאחרונה האלבום שלך פחד גבהים מתנגן אצלי בלופ באוטו. אז זה מוביל אותי לשאלה הראשונה. יש לך באמת פחד גבהים?

זה משחק מילים כזה. ״פחד גבהים״ זה כביכול נרדף ל״יראת שמים״. פעם מישהו אמר לי ״אם יש לך יראת שמים, אין לך פחד גבהים.״ אם אתה באמת סומך על הקדוש ברוך הוא, אז הרבה דברים שהיית אמור לפחד מהם, אתה לא תפחד, כי אתה יודע שמה שצריך לקרות יקרה. אבל זה גם קשור למקום שאני נמצא אחרי האלבום ראשון, שהגעתי להצלחה מסויימת איתו, ולא ידעתי למה לצפות מהאלבום הזה. לפני שהוצאנו את הסינגל הראשון היה לי מן לחץ כזה שהיה אפילו קצת מעיק. אם באלבום הראשון הרגשתי שאין לי מה להפסיד, פה הרגשתי שיש לי מה להפסיד. ואז אתה יכול להכנס לחרדות מסויימות. זה נורא הפתיע אותי כי זה היה באופן תת-מודע. ברוך השם הצלחתי להתגבר על זה ולשים את זה בצד. הבנתי שאם הדבר הזה רודף אותי זה יפגע לי ביצירה ובבטחון, אפילו שזה משהו שאולי בלתי נשלט. חוץ מזה השם של האלבום רומז גם על הניגוד בין הרצון לפרסום והצלחה, לבין הרצון לשמור רגלים על הקרקע. זה אנטיתזה ל״תוכו רצוף אהבה״ מהאלבום הקודם.

אני זוכר כשהייתי צעיר, הייתי מחכה אחרי הופעות כדי לשאול אמנים, שבעיני כבר הצליחו, איך הם עשו את זה ולאן עלי לפנות. אני ממש זוכר את התחושה הזאת, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל אפילו, ואני רואה אותה בעיניים של הרבה צעירים מוכשרים. אני מניח שהרבה שואלים אותך איך עשית, מה הנוסחה שלך להצלחה. יש לדעתך בכלל תשובה לשאלה הזאת?

אני חושב שאין לזה נוסחה, אבל דבר שאני יכול להגיד על עצמי, אני חושב שאדם צריך להאמין בעצמו. ככה הוא מגדיל את הסיכויים להצליח. כשאני ניגשתי לזה, לא ידעתי בדיוק איך הדברים יקרו, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, והאמנתי במוצר שלי. ואני חושב שגם לפעמים, עם כל הקושי שבעניין, צריך גם לדעת להיות סבלניים. היום אני מסתכל אחורה, היו לי דברים שהקלטתי לפני העבודה על האלבום הראשון, ובזמנו חשבתי שזה מדהים. ואז הבנתי עם הזמן שצריך לחכות, זה עדיין לא זה. למדתי לבחון את הדברים.

אבל מה שבעיניי הכי חשוב ביצירה, בעיקר לאמן עצמו, זה להיות שלם עם היצירה שלו. להגיד שזה דבר קל? זה ממש לא. אבל כשאתה שלם עם היצירה שלך, אז גם אם בפועל לא תצליח, אתה יודע שעשית ת׳מקסימום. וזה משהו שמלווה אותי לאורך כל הדרך. לדעת שאני עשיתי את מה שמוטל עלי כדי שזה יצליח ויגיע לקהל. לא קרה? בסדר, זה משמים. אבל כשאתה שלם עם מה שעשית, אז גם אם אנשים לא אוהבים, וזה לא כיף לשמוע מישהו שאומר ״לא אהבתי״, או ״לא בא לי להשמיע ברדיו״, אז יש איזה מקום שאתה אומר ״בסדר, לא אהבת. אבל אני אוהב את זה״. וכשיש את הדבר הזה, זה מה שנותן לך כוח לנסות, ולהאמין בעצמך.

איך הצלחת להתגבר על ״משבר האלבום השני״? כלומר, אלבום ראשון הוא תמיד סוג של אוסף, כי היו לך שנים לאסוף חוויות, ומילים, ולחנים. והנה כעבור שנתיים אתה מוציא עוד אלבום. מאיפה באו החוויות והחומרים החדשים?

רוב החומר של האלבום הזה נכתב עוד במהלך העבודה על האלבום הראשון. בין לבין כמעט ולא כתבתי. זה הולך ונהיה לי קשה לכתוב, משתי סיבות. גם כי אני אוהב לאתגר את עצמי ולא לחזור על אותו דבר. אז זה נהיה מורכב, למצוא את הנושא הנכון לכתוב עליו. וגם אני חושב שיש לי פחות זמן.

בגלל ההתבגרות, או בגלל ההצלחה?

אני חושב שזה תלוי אחד בשני. פעם יכולתי לכתוב הרבה שירים, ומתוך חמישה שירים היה שיר אחד או שניים טובים. היום אם כבר אני כותב שיר, אז הוא יהיה שיר טוב. אבל זה לוקח לי המון זמן לכתוב אותו. וזה הרבה גם בגלל העשייה, שאני מופיע ואני עסוק. פתאום הבנתי למה לוקח לאמנים זמן בין אלבום לאלבום.

מה מבחינתך החידוש באלבום הזה, משהו שלא היה בראשון. במה אתה מרגיש שהתפתחת והשתפרת?

גדי פיינגולד. צילום: דניאל אליאור

האלבום הזה בעיני הוא בוגר יותר. ברמת הטקסטים לקחתי דברים קצת יותר עמוקים. ב״תוכו רצוף אהבה״ יש משהו מאוד כללי. באלבום הזה הכנסתי יותר את הפן האישי. זה משהו שהבנתי מהאלבום של שולי רנד, שאנשים מתחברים לכתיבה האישית, הם מזדהים עם השיר. לפני זה הייתי כותב ממקום יותר כללי. מדבר על המשיח, על גאולה. עכשיו זה יותר איך אני, בתור בן אדם פרטי, מרגיש כלפי הדבר הזה.

קרה לי שדיברתי עם אנשים חילונים, שלא קרובים לדת, שקלטתי שהם התחברו לשירים, אבל לנקודת מבט אחרת ממה שאני התכוונתי. לדוגמא כמו ״אור החיים״ שהוא שיר שמדבר על התורה, והוא מבוסס על ההקדמה של ה״אור החיים״ הקדוש לפירוש שלו על התורה. בעיני זה היה כל כך ברור שעל זה השיר מדבר, אבל אנשים הבינו את השיר זה כמדבר על המהות של החיים. באלבום הקודם הדברים היו נורא ברורים, באלבום הזה פתאום ראיתי שיש לשירים כמה פרשנויות שאנשים יכולים להבין את זה, ויש בזה משהו יפה.

אז אני חושב שלקחתי את זה צעד אחד קדימה, ברמת התכנים. אני חושב שהיתה פה איזו אמירה, אולי בתת-מודע, של ״יש לנו מה להביע״. יש לנו מה להגיד, אתה מבין?

מה הכוונה ״לנו״, לאמנים הדתיים?

כן. דיברתי על עצמי, אבל גם אולי ככלל. כששולי רנד הוציא את האלבום שלו זה גרם לי להבין, גם על ידי ההצלחה שלו, שאתה יכול לכתוב משהו מהנקודת מבט שלך שאמן חילוני לא יכול לכתוב. למה אני אומר את זה? כי כאמן דתי אתה כביכול מוגבל. יש דברים שאתה לא יכול לעשות. אתה לא יכול לכתוב כל דבר, אתה לא יכול לשיר כל דבר, אתה לא יכול לעשות דואט עם זמרת, למשל. ואז כששולי יצא אני הבנתי, שאמנם אתה לא יכול לכתוב כל דבר, אבל אתה יכול לכתוב מה שאחרים לא יכולים לכתוב. וזה חידד אצלי את העניין של לכתוב מהנקודת מבט שלי, ולא לנסות להתייפיף. לא לנסות לעשות שיר שכביכול ידבר לכולם, לדבר על הטבע, ועל השלום, ועל היופי. אתה מבין?

כן, זו בדיוק השאלה הבאה שלי. אתה הרי גדלת בירושלים, בסביבה חרדית. לפעמים נראה לי שלציבור הדתי ולציבור החילוני יש ממש שתי שפות שונות. בתור אחד שגדל בעולם החילוני, לי יותר טבעי לחשוב, לכתוב ולהלחין בשפה הזאת. על איזה קהל אתה חושב כשאתה כותב שיר? או שאתה לא חושב על זה?

ישי ריבו: צילום: יח"צ

כשכתבתי את זה, לא חשבתי יותר מדי. יאמר לזכות הקהל החילוני, שהוא מאוד פתוח. הוא מוכן לקבל. אם זה משהו שנוגע, הוא מקשיב. זה נורא הפתיע אותי, ודווקא בשירים שלא חשבתי. אני חוזר לדוגמא של ״אור החיים״, שיר על התורה. מה יותר ״דוסי״ מזה? ומסתבר שגם אנשים שלא קרובים לדת, זה נוגע בהם. וזה הכוח של המוסיקה. הם מפרשים את זה מהמקום שלהם, ומתחברים לזה.

אני יודע בוודאות, שאם הייתי מנסה לרצות קהל מסויים, הייתי מחטיא, ללא ספק. זה היה מורגש. אני הרי לא יכול לכתוב כמו חילוני. זה כמו, תמיד זה מציק לי לראות, נגיד קליפים של אמנים חרדים שמנסים לעשות את עצמם סגנון חו״ל, כל מיני ריקודים כאלה סטייל חו״ל. אז זה בלי בחורות וכל זה. אבל אתה מוזיל את עצמך. כי מה אתה אומר בזה בעצם? ״תשמע הייתי רוצה, אבל אסור לי.״ ואני חושב שכשאתה משדר ״אני נמצא במקום הזה ואני גאה במקום שלי, ואני כותב מהמקום שלי״, אז אני חושב שגם אנשים שרחוקים מהמקום שלך יתחברו לזה, וזה מדהים.

מצד שני המוסיקה שלך היא לא מה שהייתי מגדיר ״מוסיקה חסידית״. יש בה צבעים והשפעות שלקוחות ממש מהמרכז של הרוק-פופ הישראלי. איזו מוסיקה שמעת בילדותך? מה היו ההשפעות?

שמעתי מוסיקה, לא מלא, אבל שמעתי. הראשון שבהם, שאפשר להגיד שבזכותו התחלתי לכתוב שירים, היה עמיר בניון. בהמשך גיליתי את אביתר בנאי, שאהבתי. דודו טסה, שאני מאוד מעריך. הייתי שומע גם מוסיקה חסידית, היה זמר חרדי שמאוד אהבתי בשם חיים ישראל, שהייתי עושה שירים שלו אז. זה מה שהיינו שומעים בבית, אותו ואת אברהם פריד. בהמשך נחשפתי לזמרים כמו שלמה ארצי, אהוד בנאי, וברי סחרוף. מאוד אהבתי את קולדפליי, אבל קולדפליי של האלבומים הראשונים. הם נתנו לי הרבה השראה. אפשר לומר שלמדתי אותם לעומק.

אבל איך בחור חרדי מגיע בכלל לקולדפליי?

זה כבר היה בגיל יותר מאוחר. הייתי אמנם בישיבה אבל שמעתי גם דברים אחרים. הכירו לי את זה...

הסביבה אפשרה את זה, או שהיית יוצא דופן בקטע הזה?

היו לי חברים שהיו שומעים את זה, היינו הולכים פה ושם להופעות של כל מיני אמנים. זה לא שהייתי ״פריק״ של הופעות, אבל נחשפתי קצת למוסיקה. אבל תמיד הקשבתי למוסיקה ממקום של איך זה משפיע על היצירה שלי.

למה, תמיד ידעת שאתה רוצה להיות אמן/יוצר?

כן. ואני זוכר, כשהייתי שומע שיר טוב שהוא נגע בי וריגש אותי, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לשבת ולכתוב שיר בהשראתו. בגלל זה אולי לא שמעתי המון אמנים, כי הייתי עסוק ביצירה שלי. אבל האמנים שהזכרתי היוו השראה בשבילי ועזרו לי ליצור. אני גם חיפשתי את זה. דברים מסויימים ״חפרתי״ לתוכם כדי ללמוד אותם, כדי שזה ישפיע עלי.

״לכשאתפנה יהיה לי את כל הזמן

גם אוכל לחלק קצת לבני האדם, לִכְשֶׁ..״

אז אם היה לך את כל הזמן, מה היית עושה, חוץ מלהיות זמר?

אני לא רואה את עצמי לא זמר. אני לומד תורה פעם-פעמיים בשבוע, הייתי רוצה ללמוד יותר, ושיהיה לי גם את החשק ללמוד יותר. אני נהנה מזה, אבל לא תמיד יש לי את החשק ואת הזמן. אני לא יודע אם יש עוד משהו. זה מה שאני עושה כי כנראה רק זה מה שאני יודע לעשות. אותי מדהים לראות אנשים כמוך, שאתה עוסק בהרבה תחומים. אני התמקדתי בדבר אחד. לא חושב שהייתי יכול להיות גם זמר/יוצר, גם לנהל עסק, גם נגן, גם מפיק.

טוב אתה יודע שכל הדברים האלה שהזכרת זה היה סוג של פשרה. מה שבאמת רציתי זה קודם כל להיות אמן/יוצר, ופשוט לא היה לי את האומץ ללכת על זה עד הסוף, וגם זה היה משיקולים פרקטיים. אבל בשלבים מסויימים היה לי ממש עצוב שויתרתי על הדבר הזה, והיה לי גם קושי גדול לחזור לזה.

שמע, אני יודע דבר אחד. אם הייתי הולך לסביבה של אנשים שיוצרים, לדוגמא אם הייתי הולך לרימון, אני חושב שלא הייתי מגיע למקום שאני נמצא בו כרגע. אני גדלתי בסביבה שלא היו את הדברים האלה, זה היה רק חלום. הייתי בודד במערכה. רק למדתי שני אקורדים על גיטרה, כבר הקמתי להקה. זרמתי, עשיתי דברים בלי לדעת באמת איך זה עובד. אם הייתי נכנס למסגרת לימודית, והייתי רואה המון אנשים מוכשרים סביבי, אני חושב שהייתי מפחד. אני חושב שאחת הסיבות שיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים והם לא עושים עם זה כלום, זה שהם לא מאמינים בעצמם מספיק. זה מה שמונע הרבה אנשים מלהתקדם. לפעמים צריך ללכת ראש בקיר. להגיד ״אני עושה את זה״ בלי לחשוב יותר מדי. אם הייתי מסתכל על הנתונים – תראה כמה מוסיקאים יש, ותראה איך ההוא הרבה יותר מוכשר ממני, אם אתה נכמס לזה, אתה נכנס לדכאון, ואתה לא יכול ליצור את העניין שלך. אני ברוך השם לא הכרתי את הדבר הזה, והיום אני מבין שאם הייתי נמצא שם, זה לא היה עושה לי טוב. היום במבט לאחור אני אומר בוודאות שאצלי החסרון היה היתרון. לי לא היה ידע, אבל היה לי חשק לעשות את זה ולהצליח, וזה אולי המסר שאני יכול לתת. אני מאמין שמוסיקה, בגלל שזה דבר כל כך נשגב, אין לו חוקים. אתה יכול להתבטא, ולהצליח ולגעת באנשים גם אם אין לך ידע. נכון שאתה לא יכול להיות מנצח, אבל יש לך דרך לגעת באנשים גם אם אתה אנלפבט. אתה מבין מה אני אומר?

ההופעה של גדי פיינגולד במרכז "התהוות" 2.6 בשעה 22.00

יתארחו: רועי אדרי ועידו מימון
ובצוללת הצהובה בירושלים ביום 19.7

ישי ריבו:

4.6 קפה מכאל-צפת

24.6 זאפה ירושלים, מופע צהריים

29.6 החלוץ באר שבע

30.6 פאב הפינה-חמדיה

14.7 זאפה אמפי שוני אורח מיוחד: הראל סקעת