אמנים מראיינים אמנים - אסף לוי (האדם האחרון) מראיין את רביד פלוטניק

האדם האחרון – להקת טריו רוק שנוצרה על ידי אסף ולידור לוי, שני אחים שהחלו את דרכם אי שם בשנות התשעים בלהקת "קרפ" שיצרה רוק בועט ונשכני. בניגוד לשנות העשרים שלהם, עכשיו הם מגיעים ליצירה ממקום בוגר יותר ומפוכח ועם המון תובנות חיים שרכשו במרוצת הדרך אותן הם שמים על השולחן. לאחר שני אלבומים עם להקת "קרפ" פנו אסף ולידור  ללימודים, הקמת משפחה ובניית קריירה.אסף שיתף פעולה עם מוזיקאים כמו: שרון מולדאבי ואפרת גוש כולל דואט משותף, ועוד..לידור התברג בתפקיד בכיר בטלביזיה אבל חיידק המוסיקה לא הפסיק לכנן עד שאסף הרים את הכפפה ופנה ללידור ויחד החלו לעשות את מה שהם יודעים לעשות טוב – מוסיקה, וכך נולדה הלהקה החדשה שמזקקת את כל ניסיון העבר והדרך ולאלבום בכורה חדש! אסף, סולן הלהקה, הסכים להכנס לנעלי המראיין והשיג ראיון עם לא אחר מאשר רביד פלוטניק – נצ'י נצ'

אתה מוכר לקהל כאמן היפ הופ אבל במוזיקה שלך ובשירה שלך שומעים השפעות מגוונות מאוד, על איזו מוזיקה גדלת ומי האמנים הישראלים האהובים עליך?

בבית שמעו המון גליקריה, אריס סאן, יואב יצחק, חיים משה..

כשהתחלתי להיחשף להיפ הופ בגיל ההתבגרות, היפ הופ בעברית תפס אותי מאוד מהר, שמות כמו סאבלימינל, שבק"ס, הדג נחש, בויאקה, פישי הגדול וכו'

בסביבות הצבא מאוד נכנסתי למוזיקה ישראלית כמו אהוד בנאי, ברי סחרוף, מאיר אריאל, דודו טסה, תומר יוסף, קרולינה וכו'

אז כל התמהיל המוזיקלי הזה התגבש אצלי ונכנס עמוק לחומרים שיצרתי מתחילת שנות ה20 שלי ועד היום.

נצ'י נצ' - צילום: ארתור לנדה

ההצלחה שלך נראית מטאורית, כאילו הכל קרה ביום אחד וישר הגעת לפסגת המוסיקה הישראלית, אך מי שקרוב אליך יודע שהדרך אל ההצלחה ארוכה ודורשת התמדה רבה, אתה יכול לציין כמה נקודות שבהן חשבת שאולי לא תמשיך לעשות מוסיקה ונקודות בהן ידעת שאתה הולך עם זה עד הסוף?

היו הרבה נקודות שחשבתי שהחלום הזה של קריירה לא באמת הולך להתגשם כמו שאני רואה אותו בעיניי רוחי, אבל באתי מנקודת התחלה של "טוב, אין לזה הרבה סיכוי, נעשה מוזיקה ומה שיהיה יהיה"

באיזושהי מידה לא באתי עם ציפיות גדולות ברמה המעשית אבל עם הרבה תשוקה וחלומות גדולים. נשקיע את הכל ולא נצפה לכלום, מקסימום משהו טוב יקרה.

המילים שלך מדברות למנעד גדול של האוכלוסיה, מבני 15 ועד בני 30+, אתה בעצמך בתחילת שנות השלושים שלך, איך אתה מסביר את היכולת שלך לסחוף אחריך את הדור הצעיר ואת הדור שלך בו זמנית?

אין לי מושג. וגם לא מתפקידי להסביר את זה.. אני בעיקר אסיר תודה על ההכרה והזכות לעמוד על במה ושאנשים יקשיבו לשטויות שאני מדבר :)

כל שיר שאני כותב אני עומד מאחוריו במאה אחוז. הצליח או לא הצליח, לא רלוונטי. אז כנראה אנשים מתחברים לגישה הזאת - אלו השירים. זה מה יש ועם זה ננצח

כולנו יודעים איפה אתה היום, איפה היית לפני 5 שנים והיכן אתה רואה עצמך בעוד 5 שנים?

לפני 5 שנים עבדתי אצלך באולפני הכיכר (:

למזלי לאורך השנים בורכתי במספר בוסים בודדים שמאוד האמינו ותמכו בחלומות וברעיונות שלי, ואתה בראשם. אז זה גם סוג של ברכה. לפגוש את האנשים הנכונים.

עוד 5 שנים אני רואה את עצמי פחות או יותר באותו המקום. חי יוצר ומתפרנס. פלוס אישה וילדים.

האם אתה שומע רוק בכלל ורוק ישראלי בפרט? אם כן מי  הרוקר הישראלי האהוב עלייך?

אני לא מכיר המון רוק. קצת זפלין, בלאק קיז אני אוהב. סיסטם אוף א דאון ענקיים בעיניי.

רוק ישראלי מכיר ואוהב ומעריץ. רוקר ישראלי מועדף כנראה ברי סחרוף.

אם היית צריך לבחור רק שיר אחד שהכי נוגע בך או שהכי השפיע עליך, מה היה השיר הזה?

וואי וואי. קשה מאוד.

אולי "ממשיך לנסוע" של אהוד בנאי והפליטים.

האדם האחרון. צילום: יואב שלף

ברור שמוזיקאי היתה הבחירה הראשונה שלך כקריירה, האם היתה לך אפשרות שנייה? מה היית אם לא היית נצ׳י נצ׳?

מלגזן באיזשהי חברה תעשייתית

שיתפת פעולה עם אמנים רבים, עם מי מהאמנים שעוד לא שיתפת פעולה היית הכי רוצה לעבוד?

נראה לי שאביתר בנאי

מה השיר שלך שאתה הכי אוהב ומתרגש לבצע על במה? מה הופך אותו לכזה?

כרגע זה "פאנצ'ים" מתוך האלבום האחרון.

לשמוע אלף איש צורחים "החארטה הזאת לא עובדת עלינו" (שיר שנכתב על תעשיית המוזיקה והבידור) מעיף לי את המוח ומחזק לי את האמונה שהרעיונות שלי יכולים להשפיע לטובה במידה מסוימת.

באיזה גיל התחלת לעסוק במוזיקה, ומתי ידעת שזה חלק ממך?

בגיל 15 התחלתי לכתוב ולהופיע באופן חובבני. איפשהו אחרי השחרור מהצבא הבנתי שזה לא קטע חולף וכנראה זה מי שאני ומה שאני הולך לעשות בחיים.

האם אתה אוהב את כל האלבומים או השירים שלך במבט לאחור או שיש משהו שהיית מוותר עליו או גונז אותו בהסתכלות של מי שאתה היום?

אין משהו שהייתי מוותר עליו או גונז אותו, כי גם החומרים שאני תופס אותם "בוסריים" או "לא מספיק טובים" מבחינתי טעויות שהייתי צריך לעשות על מנת להשתפר ולצמוח.

אם היית יכול להגיד משהו לרביד הילד, מה היית אומר לו?

"אני לא יודע על מה היה הקרב, אבל נראה לי שניצחנו" (מתוך "זוכר כמעט הכל" של אהוד בנאי)

כל אלבום שלך הביא איתו משהו אחר ומפתיע, ועדיין בכולם היה היפ הופ ואותך, מתי מתוכנן לצאת אלבום חדש, ובמה הוא יהיה שונה הפעם?

בעזרת השם שנה הבאה. יש עוד זמן, אני עובד עליו לאט לאט.

במה יהיה שונה? אין לי מושג. תגיד לי כשתשמע אותו.

האדם האחרון:

אמנים מראיינים אמנים - צביקה פורס מראיין את נעמה הכהן

צביקה מראיין את נעמה ומברר איתה, מה היה קורה אם הייתה נשארת בבאר שבע, אם היא עובדת על חומרים חדשים ואיך היה לצלם קליפ פרובוקטיבי עם לוסי דובינצ'יק

אני מחכה לצאת האלבום שלך כבר לא מעט זמן וזה ידוע שאלבום ראשון תמיד מלווה בחבלי לידה רציניים. אבל למה לך לקח כל כך הרבה זמן? מה עברת בתקופת הזמן הזאת? ואיך את מרגישה לגבי החומרים שבו?

אכן לאלבום ראשון יש חבלי לידה רציניים, ותמיד היו סיבות למה לא להוציא את האלבום, סיבות מממשיות אבל בראייה לאחור אני יכולה להגיד שהסיבות האלה היו למעשה תרוצים, האלבום שלי מאוד חושפני וכנראה הרגיע אותי לדחות כל פעם את היציאה שלו. בדיעבד האלבום יוצא כשאני הכי בשלה להתמודד עם כל ההשלכות שבאות עם זה. בסוף כל דבר קורה בזמן שהוא צריך לקרות.

נעמה הכהן. צילום: אלינור כהן

מה יהיה שם האלבום? מה הוא יכלול בתוכו? והאם מתוכננת הופעה חגיגית לכבוד יציאתו?

לאלבום קוראים נעמה הכהן, כל שם אחר לא התאים. האלבום מספר את הסיפור שלי, מעיין יומן אישי ולכן נראה לי הכי נכון להשאיר את זה ככה.

עבדת עם אחד המפיקים הכי מיוחדים בארץ - בנימין אסתרליס (מורפלקסיס) - איך הייתה העבודה איתו? ואיך היה הרגע בו הבנת שהוא המפיק המתאים לאלבום?

העבודה עם בנימין היתה הכי מרגיעה, נעימה ובטוחה. יש משהו מאוד מפחיד בלשים את המוזיקה שלך בידיים של מישהו אחר, עם בנימין מעולם לא הרגשתי פחד.

אני מרגישה שאנחנו כל כך מסונכרנים מבחינת הפיל של המוזיקה שהרבה פעמים לא היינו צריכים לדבר הכל היה ברור.

האם את כבר עובדת על חומרים חדשים?

עדיין לא, אני נותנת לדברים לשקוע, לסיים את הדבר הזה שקוראים לו "הוצאת אלבום". רק אחר כך  אני מאמינה שיתפנה מקום למשהו חדש.

מעניין אותי תהליך כתיבת והלחנת השירים אצלך. איך זה עובד בדרך כלל בשירים שאת כותבת?

הרבה פעמים זה מתוך משפט או מוזיקה שעוררו זיכרון או רגש.. אולי זה הזמן להגיד שכשכתבתי את השיר אלישבע הקשבתי הרבה למוזיקה שלך.

סה"כ אלישבע הוא שיר שמדבר על מה היה קורה אילו? אילו לא הייתי עוזבת את באר שבע, את הדת, את החיים הישנים שלי. ואתה ואני מכירים מאז מאותה תקופה בדיוק כך שהכל מאוד התאים וגם אני מאוד אוהבת לשמוע את המוזיקה שלך.

מה השיר האהוב עלייך באלבום? ומה את מרגישה אליו?

שאלה קשה. אני אגיד "רמת עמידר" אני אוהבת את העובדה שבמעט מילים עם לחן מאוד מנימלי אפשר להעביר חווית חיים שלמה.

העבר שלך וההתמודדויות איתו מורגשים מאוד בשירים ובאלבום. האם את מרגישה שיש איזושהי סגירת מעגל או השלמה עכשיו כשהוא סוף סוף יוצא?

לא. אני מרגישה שהחיים תמיד מזמנים לי אתגרים שאני צריכה להתמודד איתם, כל תקופה וההתמודדות שלה. מקווה שגם הפעם אצליח לתעל את ההתמודדות לעשיה יצירתית.

הנגנים הנפלאים שמנגנים איתך מלווים אותך כבר תקופה. איך זה לעבוד איתם?

הכי כיף בעולם!!! לא מזמן דברתי עם הבסיסט שלי, יונתן לייבוביץ', על בחירת להקה ( כל הנגנים שלי מנגנים גם בלהקות אחרות) ואמרתי לו שכשבחרתי אותם יותר עניין אותי האדם שהם, היה לי חשוב שהם יהיו אותנטיים, נאמנים לאמת שלהם, בלי הרבה רעש כי ברור לי שאלה דברים שישר משליכים על המוזיקה. ובאמת הם מוזיקאים אדירים!! ומאוד כיף לנו ביחד.

איך זה להיות אימא ומוזיקאית בישראל?

קשה! אילו שני דברים שאין להם ערך בישראל. אין ערך לזה שאני מוזיקאית, לעולם לא אצליח להרוויח בכבוד ובטח ובטח שאין ערך לזה שאני אמא בישראל.
מדינה ישראל תעשה הכל בשביל שאצליח להיכנס להריון אבל ברגע שאישה יולדת אין לה ערך, היא מקבלת את המינימום של המינימום – שלושה חודשים בבית ( שכל מי שילדה יודעת שאלו שלושה חודשים שאת אפילו לא מצליחה לעכל את החווית הלידה, בטח ובטח בילד\ה ראשון\ה)  אז תשלב את שניהם ביחד ותקבל את המתכון המוצלח לחיים קשים שאף אחת לא מאחלת לעצמה. גם לא אני בגלל זה אני לא רק מוזיקאית ואמא בישראל.

לפני כמה שבועות הוצאת קליפ פרובוקטיבי עם אמירה נורא חזקה ועם לוסי דובינצ׳יק. מה היה חשוב לך להעביר הלאה ואיך היה לעבוד עם לוסי.

הקליפ לשיר "קבלת שבת" בא לשים על השולחן סיפור שקורה לא מעט בחברה הדתית, בה נשים מתחתנות למרות שהן לא סטרייטיות. עכשיו, חשוב לי להגיד שהאמירה הזאת לא באה לפתוח שיח בחברה הדתית, אם זה עשה את זה על הדרך - אז יופי.
בקליפ בעיקר קיוויתי שנשים דתיות לסביות יראו שהן לא לבד, שהרגש שהן מרגישות הוא לא סתם דיכאון ושיש לזה שם.

לעבוד עם לוסי היה מקסים, לוסי שחקנית מאוד מוכשרת, לא עשינו חזרות לקליפ, לא דברנו הרבה לפני, על הסט לוסי שאלה אותי מה הדמות שהיא צריכה לשחק – אמרתי לה בכמה משפטים, מיד היא אמרה הבנתי והתחלנו לצלם.
כל כך כיף לעבוד עם משחקנית מוכשרת.

נעמה משיקה את אלבומה ביום 10.8.16 בבית היוצר

אמנים מראיינים אמנים - גדי פינגולד מראיין את ישי ריבו

שלום ישי, קוראים לבלוג מה אתה שומע? ולאחרונה האלבום שלך פחד גבהים מתנגן אצלי בלופ באוטו. אז זה מוביל אותי לשאלה הראשונה. יש לך באמת פחד גבהים?

זה משחק מילים כזה. ״פחד גבהים״ זה כביכול נרדף ל״יראת שמים״. פעם מישהו אמר לי ״אם יש לך יראת שמים, אין לך פחד גבהים.״ אם אתה באמת סומך על הקדוש ברוך הוא, אז הרבה דברים שהיית אמור לפחד מהם, אתה לא תפחד, כי אתה יודע שמה שצריך לקרות יקרה. אבל זה גם קשור למקום שאני נמצא אחרי האלבום ראשון, שהגעתי להצלחה מסויימת איתו, ולא ידעתי למה לצפות מהאלבום הזה. לפני שהוצאנו את הסינגל הראשון היה לי מן לחץ כזה שהיה אפילו קצת מעיק. אם באלבום הראשון הרגשתי שאין לי מה להפסיד, פה הרגשתי שיש לי מה להפסיד. ואז אתה יכול להכנס לחרדות מסויימות. זה נורא הפתיע אותי כי זה היה באופן תת-מודע. ברוך השם הצלחתי להתגבר על זה ולשים את זה בצד. הבנתי שאם הדבר הזה רודף אותי זה יפגע לי ביצירה ובבטחון, אפילו שזה משהו שאולי בלתי נשלט. חוץ מזה השם של האלבום רומז גם על הניגוד בין הרצון לפרסום והצלחה, לבין הרצון לשמור רגלים על הקרקע. זה אנטיתזה ל״תוכו רצוף אהבה״ מהאלבום הקודם.

אני זוכר כשהייתי צעיר, הייתי מחכה אחרי הופעות כדי לשאול אמנים, שבעיני כבר הצליחו, איך הם עשו את זה ולאן עלי לפנות. אני ממש זוכר את התחושה הזאת, שאתה לא יודע מאיפה להתחיל אפילו, ואני רואה אותה בעיניים של הרבה צעירים מוכשרים. אני מניח שהרבה שואלים אותך איך עשית, מה הנוסחה שלך להצלחה. יש לדעתך בכלל תשובה לשאלה הזאת?

אני חושב שאין לזה נוסחה, אבל דבר שאני יכול להגיד על עצמי, אני חושב שאדם צריך להאמין בעצמו. ככה הוא מגדיל את הסיכויים להצליח. כשאני ניגשתי לזה, לא ידעתי בדיוק איך הדברים יקרו, אבל ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, והאמנתי במוצר שלי. ואני חושב שגם לפעמים, עם כל הקושי שבעניין, צריך גם לדעת להיות סבלניים. היום אני מסתכל אחורה, היו לי דברים שהקלטתי לפני העבודה על האלבום הראשון, ובזמנו חשבתי שזה מדהים. ואז הבנתי עם הזמן שצריך לחכות, זה עדיין לא זה. למדתי לבחון את הדברים.

אבל מה שבעיניי הכי חשוב ביצירה, בעיקר לאמן עצמו, זה להיות שלם עם היצירה שלו. להגיד שזה דבר קל? זה ממש לא. אבל כשאתה שלם עם היצירה שלך, אז גם אם בפועל לא תצליח, אתה יודע שעשית ת׳מקסימום. וזה משהו שמלווה אותי לאורך כל הדרך. לדעת שאני עשיתי את מה שמוטל עלי כדי שזה יצליח ויגיע לקהל. לא קרה? בסדר, זה משמים. אבל כשאתה שלם עם מה שעשית, אז גם אם אנשים לא אוהבים, וזה לא כיף לשמוע מישהו שאומר ״לא אהבתי״, או ״לא בא לי להשמיע ברדיו״, אז יש איזה מקום שאתה אומר ״בסדר, לא אהבת. אבל אני אוהב את זה״. וכשיש את הדבר הזה, זה מה שנותן לך כוח לנסות, ולהאמין בעצמך.

איך הצלחת להתגבר על ״משבר האלבום השני״? כלומר, אלבום ראשון הוא תמיד סוג של אוסף, כי היו לך שנים לאסוף חוויות, ומילים, ולחנים. והנה כעבור שנתיים אתה מוציא עוד אלבום. מאיפה באו החוויות והחומרים החדשים?

רוב החומר של האלבום הזה נכתב עוד במהלך העבודה על האלבום הראשון. בין לבין כמעט ולא כתבתי. זה הולך ונהיה לי קשה לכתוב, משתי סיבות. גם כי אני אוהב לאתגר את עצמי ולא לחזור על אותו דבר. אז זה נהיה מורכב, למצוא את הנושא הנכון לכתוב עליו. וגם אני חושב שיש לי פחות זמן.

בגלל ההתבגרות, או בגלל ההצלחה?

אני חושב שזה תלוי אחד בשני. פעם יכולתי לכתוב הרבה שירים, ומתוך חמישה שירים היה שיר אחד או שניים טובים. היום אם כבר אני כותב שיר, אז הוא יהיה שיר טוב. אבל זה לוקח לי המון זמן לכתוב אותו. וזה הרבה גם בגלל העשייה, שאני מופיע ואני עסוק. פתאום הבנתי למה לוקח לאמנים זמן בין אלבום לאלבום.

מה מבחינתך החידוש באלבום הזה, משהו שלא היה בראשון. במה אתה מרגיש שהתפתחת והשתפרת?

גדי פיינגולד. צילום: דניאל אליאור

האלבום הזה בעיני הוא בוגר יותר. ברמת הטקסטים לקחתי דברים קצת יותר עמוקים. ב״תוכו רצוף אהבה״ יש משהו מאוד כללי. באלבום הזה הכנסתי יותר את הפן האישי. זה משהו שהבנתי מהאלבום של שולי רנד, שאנשים מתחברים לכתיבה האישית, הם מזדהים עם השיר. לפני זה הייתי כותב ממקום יותר כללי. מדבר על המשיח, על גאולה. עכשיו זה יותר איך אני, בתור בן אדם פרטי, מרגיש כלפי הדבר הזה.

קרה לי שדיברתי עם אנשים חילונים, שלא קרובים לדת, שקלטתי שהם התחברו לשירים, אבל לנקודת מבט אחרת ממה שאני התכוונתי. לדוגמא כמו ״אור החיים״ שהוא שיר שמדבר על התורה, והוא מבוסס על ההקדמה של ה״אור החיים״ הקדוש לפירוש שלו על התורה. בעיני זה היה כל כך ברור שעל זה השיר מדבר, אבל אנשים הבינו את השיר זה כמדבר על המהות של החיים. באלבום הקודם הדברים היו נורא ברורים, באלבום הזה פתאום ראיתי שיש לשירים כמה פרשנויות שאנשים יכולים להבין את זה, ויש בזה משהו יפה.

אז אני חושב שלקחתי את זה צעד אחד קדימה, ברמת התכנים. אני חושב שהיתה פה איזו אמירה, אולי בתת-מודע, של ״יש לנו מה להביע״. יש לנו מה להגיד, אתה מבין?

מה הכוונה ״לנו״, לאמנים הדתיים?

כן. דיברתי על עצמי, אבל גם אולי ככלל. כששולי רנד הוציא את האלבום שלו זה גרם לי להבין, גם על ידי ההצלחה שלו, שאתה יכול לכתוב משהו מהנקודת מבט שלך שאמן חילוני לא יכול לכתוב. למה אני אומר את זה? כי כאמן דתי אתה כביכול מוגבל. יש דברים שאתה לא יכול לעשות. אתה לא יכול לכתוב כל דבר, אתה לא יכול לשיר כל דבר, אתה לא יכול לעשות דואט עם זמרת, למשל. ואז כששולי יצא אני הבנתי, שאמנם אתה לא יכול לכתוב כל דבר, אבל אתה יכול לכתוב מה שאחרים לא יכולים לכתוב. וזה חידד אצלי את העניין של לכתוב מהנקודת מבט שלי, ולא לנסות להתייפיף. לא לנסות לעשות שיר שכביכול ידבר לכולם, לדבר על הטבע, ועל השלום, ועל היופי. אתה מבין?

כן, זו בדיוק השאלה הבאה שלי. אתה הרי גדלת בירושלים, בסביבה חרדית. לפעמים נראה לי שלציבור הדתי ולציבור החילוני יש ממש שתי שפות שונות. בתור אחד שגדל בעולם החילוני, לי יותר טבעי לחשוב, לכתוב ולהלחין בשפה הזאת. על איזה קהל אתה חושב כשאתה כותב שיר? או שאתה לא חושב על זה?

ישי ריבו: צילום: יח"צ

כשכתבתי את זה, לא חשבתי יותר מדי. יאמר לזכות הקהל החילוני, שהוא מאוד פתוח. הוא מוכן לקבל. אם זה משהו שנוגע, הוא מקשיב. זה נורא הפתיע אותי, ודווקא בשירים שלא חשבתי. אני חוזר לדוגמא של ״אור החיים״, שיר על התורה. מה יותר ״דוסי״ מזה? ומסתבר שגם אנשים שלא קרובים לדת, זה נוגע בהם. וזה הכוח של המוסיקה. הם מפרשים את זה מהמקום שלהם, ומתחברים לזה.

אני יודע בוודאות, שאם הייתי מנסה לרצות קהל מסויים, הייתי מחטיא, ללא ספק. זה היה מורגש. אני הרי לא יכול לכתוב כמו חילוני. זה כמו, תמיד זה מציק לי לראות, נגיד קליפים של אמנים חרדים שמנסים לעשות את עצמם סגנון חו״ל, כל מיני ריקודים כאלה סטייל חו״ל. אז זה בלי בחורות וכל זה. אבל אתה מוזיל את עצמך. כי מה אתה אומר בזה בעצם? ״תשמע הייתי רוצה, אבל אסור לי.״ ואני חושב שכשאתה משדר ״אני נמצא במקום הזה ואני גאה במקום שלי, ואני כותב מהמקום שלי״, אז אני חושב שגם אנשים שרחוקים מהמקום שלך יתחברו לזה, וזה מדהים.

מצד שני המוסיקה שלך היא לא מה שהייתי מגדיר ״מוסיקה חסידית״. יש בה צבעים והשפעות שלקוחות ממש מהמרכז של הרוק-פופ הישראלי. איזו מוסיקה שמעת בילדותך? מה היו ההשפעות?

שמעתי מוסיקה, לא מלא, אבל שמעתי. הראשון שבהם, שאפשר להגיד שבזכותו התחלתי לכתוב שירים, היה עמיר בניון. בהמשך גיליתי את אביתר בנאי, שאהבתי. דודו טסה, שאני מאוד מעריך. הייתי שומע גם מוסיקה חסידית, היה זמר חרדי שמאוד אהבתי בשם חיים ישראל, שהייתי עושה שירים שלו אז. זה מה שהיינו שומעים בבית, אותו ואת אברהם פריד. בהמשך נחשפתי לזמרים כמו שלמה ארצי, אהוד בנאי, וברי סחרוף. מאוד אהבתי את קולדפליי, אבל קולדפליי של האלבומים הראשונים. הם נתנו לי הרבה השראה. אפשר לומר שלמדתי אותם לעומק.

אבל איך בחור חרדי מגיע בכלל לקולדפליי?

זה כבר היה בגיל יותר מאוחר. הייתי אמנם בישיבה אבל שמעתי גם דברים אחרים. הכירו לי את זה...

הסביבה אפשרה את זה, או שהיית יוצא דופן בקטע הזה?

היו לי חברים שהיו שומעים את זה, היינו הולכים פה ושם להופעות של כל מיני אמנים. זה לא שהייתי ״פריק״ של הופעות, אבל נחשפתי קצת למוסיקה. אבל תמיד הקשבתי למוסיקה ממקום של איך זה משפיע על היצירה שלי.

למה, תמיד ידעת שאתה רוצה להיות אמן/יוצר?

כן. ואני זוכר, כשהייתי שומע שיר טוב שהוא נגע בי וריגש אותי, הדבר הראשון שהייתי עושה זה לשבת ולכתוב שיר בהשראתו. בגלל זה אולי לא שמעתי המון אמנים, כי הייתי עסוק ביצירה שלי. אבל האמנים שהזכרתי היוו השראה בשבילי ועזרו לי ליצור. אני גם חיפשתי את זה. דברים מסויימים ״חפרתי״ לתוכם כדי ללמוד אותם, כדי שזה ישפיע עלי.

״לכשאתפנה יהיה לי את כל הזמן

גם אוכל לחלק קצת לבני האדם, לִכְשֶׁ..״

אז אם היה לך את כל הזמן, מה היית עושה, חוץ מלהיות זמר?

אני לא רואה את עצמי לא זמר. אני לומד תורה פעם-פעמיים בשבוע, הייתי רוצה ללמוד יותר, ושיהיה לי גם את החשק ללמוד יותר. אני נהנה מזה, אבל לא תמיד יש לי את החשק ואת הזמן. אני לא יודע אם יש עוד משהו. זה מה שאני עושה כי כנראה רק זה מה שאני יודע לעשות. אותי מדהים לראות אנשים כמוך, שאתה עוסק בהרבה תחומים. אני התמקדתי בדבר אחד. לא חושב שהייתי יכול להיות גם זמר/יוצר, גם לנהל עסק, גם נגן, גם מפיק.

טוב אתה יודע שכל הדברים האלה שהזכרת זה היה סוג של פשרה. מה שבאמת רציתי זה קודם כל להיות אמן/יוצר, ופשוט לא היה לי את האומץ ללכת על זה עד הסוף, וגם זה היה משיקולים פרקטיים. אבל בשלבים מסויימים היה לי ממש עצוב שויתרתי על הדבר הזה, והיה לי גם קושי גדול לחזור לזה.

שמע, אני יודע דבר אחד. אם הייתי הולך לסביבה של אנשים שיוצרים, לדוגמא אם הייתי הולך לרימון, אני חושב שלא הייתי מגיע למקום שאני נמצא בו כרגע. אני גדלתי בסביבה שלא היו את הדברים האלה, זה היה רק חלום. הייתי בודד במערכה. רק למדתי שני אקורדים על גיטרה, כבר הקמתי להקה. זרמתי, עשיתי דברים בלי לדעת באמת איך זה עובד. אם הייתי נכנס למסגרת לימודית, והייתי רואה המון אנשים מוכשרים סביבי, אני חושב שהייתי מפחד. אני חושב שאחת הסיבות שיש כל כך הרבה אנשים מוכשרים והם לא עושים עם זה כלום, זה שהם לא מאמינים בעצמם מספיק. זה מה שמונע הרבה אנשים מלהתקדם. לפעמים צריך ללכת ראש בקיר. להגיד ״אני עושה את זה״ בלי לחשוב יותר מדי. אם הייתי מסתכל על הנתונים – תראה כמה מוסיקאים יש, ותראה איך ההוא הרבה יותר מוכשר ממני, אם אתה נכמס לזה, אתה נכנס לדכאון, ואתה לא יכול ליצור את העניין שלך. אני ברוך השם לא הכרתי את הדבר הזה, והיום אני מבין שאם הייתי נמצא שם, זה לא היה עושה לי טוב. היום במבט לאחור אני אומר בוודאות שאצלי החסרון היה היתרון. לי לא היה ידע, אבל היה לי חשק לעשות את זה ולהצליח, וזה אולי המסר שאני יכול לתת. אני מאמין שמוסיקה, בגלל שזה דבר כל כך נשגב, אין לו חוקים. אתה יכול להתבטא, ולהצליח ולגעת באנשים גם אם אין לך ידע. נכון שאתה לא יכול להיות מנצח, אבל יש לך דרך לגעת באנשים גם אם אתה אנלפבט. אתה מבין מה אני אומר?

ההופעה של גדי פיינגולד במרכז "התהוות" 2.6 בשעה 22.00

יתארחו: רועי אדרי ועידו מימון
ובצוללת הצהובה בירושלים ביום 19.7

ישי ריבו:

4.6 קפה מכאל-צפת

24.6 זאפה ירושלים, מופע צהריים

29.6 החלוץ באר שבע

30.6 פאב הפינה-חמדיה

14.7 זאפה אמפי שוני אורח מיוחד: הראל סקעת