את הפוסט הזה אני כותב ביום ההולדת שלי, 32, ואני עם חום, חולשה וכאבי ראש וגרון.
לא כיף בכלל.
בתקופה האחרונה ובגלל שהבת שלי הגיעה כבר לגיל 3, הגיל שממנו מתחילים לזכור דברים, אני מנסה לשחזר מה היה הזיכרון הראשון שלי.
מה הדבר הכי ראשוני שאני זוכר בחיים שלי.
בהתחלה חשבתי שזה לידתה של בת דודי בדצמבר 1983 אבל הצלחתי לשחזר אירוע קודם, אירוע שנחרט בזיכרוני:
בקיץ 1983 היינו אני ומשפחתי בכנרת. שעוד היו בה הרבה מים.
למי שלא יודע, אני ג'ינג'י.
השמש שרפה אותי למרות שההורים מרחו אותי בקרם הגנה, ולמרות שהייתי בצל, כן כן עכשיו תצחקו עליי שאני רגיש, מה לעשות? ג'ינג'י כבר אמרנו.
אני לא זוכר את כל התהליך, אבל מה שכן, זה את הרופאים מגרדים ממני בבית חולים את השלפוחיות עם מברשת. לשמחתי אני לא זוכר כאב, רק תמונות.
אני גם זוכר את ההורים מורחים עליי אשל להרגיע את העור השרוף.
זהו.
למה אני מספר את זה בעצם? כי זה קשור לפעם הראשונה.
יש מושג בתחום התקשרות והתרבות (בכל זאת מסתבר שהקשבתי לשיעורים באוניברסיטה) שנקרא "אאורה" (להלן: הילה) ההילה היא סוג של הרגשה או חוויה אישית של צופה שמתרחשת בזמן שנחשפים למשהו אותנטי (בדר"כ) בפעם הראשונה.
תחשבו על זה שאתם רואים בסרטים כל הזמן מקום מסוים בעולם, תמונה מפורסמת, אדם מפורסם, או כל דבר אחר שאתם מכירים מתמונה.
עכשיו תחשבו שאתם רואים את אותו חפץ במציאות. ההילה היא אותה תחושה שמרגישים שחווים את התמונה הזו במציאות.
מי לא ראה את המונה ליזה באלפי תמונות או סרטים? תשאלו אנשים שצפו בה במציאות.
אני ראיתי את בית האופרה בסידני בסרטים ובטלוויזיה אך כשראיתי אותו במציאות נשמתי נעתקה אותו דבר שראיתי את מגדל אייפל ואולי יותר מכל את מעבר החצייה המפורסם בעולם סמוך לאולפני Abbey בלונדון.
לדעת שאני דורך במקום שהרביעייה הזו דרכה גרמה לי כמעט לעשות במכנסיים.
 |
| הזאב צועד על מעבר החצייה המפורסם בעולם 2002 (צילום: אורנית פשלי) |
ככה גם הרגשתי ששמעתי בפעם הראשונה את King crimson – the court of the crimson king, פשוט לא האמנתי שאפשר לייצר מוזיקה כזו.
ככה גם ששמעתי את Genesis עםselling England by the pound ו- Yes – close to the edge
ו- Dark side of the moon.
אפילו דייויד גילמור אמר בראיונות לא פעם שהוא מצטער שהוא לא יכל לשמוע בפעם הראשונה את "הצד האפל".
ההילה הזו היא התרגשות שהיא משתנה מאדם לאדם. יש כאלה שיגידו שלראות את מסי בקאמפ נואו עושה להם את זה ויש כאלה שיגידו שהחומה הסינית עושה להם את זה.
אצלי, זה בעיקר קשור למוזיקה.
לפעמים אני מוצא את עצמי מוציא את הגיטרה הקלאסית והראשונה שקיבלתי מהקייס שלה ומסניף ממנה את ריח העץ והדבק שנותר עליה גם אחרי עשרים שנה או מסניף את הקייס של החשמלית שלי שמחזיר אותי לימי הלהקה שלי מגיל 16.
ככה אני מצליח קצת לשחזר את ה"אאורה" של הדברים שאני אוהב. בכל זאת, יותר קל להסניף ריח של גיטרה מלקפוץ ללונדון או לאוסטרליה.
